בית הלוחם של באר־שבע בנוי בטון חשוף. בכך הוא מקשר בין בניית הבטון המאפיינת את באר־שבע הישראלית, לבין הצורך במקלט ובמגננה, הנכונה לכל אדם ולנכי צה”ל בפרט.
אפור
באר־שבע: צרובת שמש ומאובקת גם ביום חורף סגרירי. עיר המתנהלת לאיטה, תוך שהיא שולחת את שכונותיה אל הוואדיות הנמתחים אל המדבר. בנייניה הקאנונים משלבים בין צהבהבות האבק לאפרוריות הבטון החשוף. האוניברסיטה, בית העיריה, בית־חולים סורוקה, “מרכז הנגב” — כולם ממוקמים על ציר התנועה הראשי של העיר, וכולם בנויים בטון חשוף. המגיע לבאר־שבע ממערב חוזה במעגלי תנועה מעוטרים מטוסי קרב. מדרום — משוריין ממלחמה רחוקה ובתווך העיר, שרק לפני שנתיים ספגה מטחים של טילי גראד במבצע עופרת יצוקה. צומת ‘חטיבת הנגב’, הממוקם בכניסה הצפון־מזרחית לעיר מתייחס גם הוא למאורעות הלחימה. שמה ניתן לה על שום אנדרטת חטיבת הנגב של הפסל דני קרוואן, הניבטת מכל מקום בסביבה.
האנדרטה, ספק גל־עד, ספק פסל סביבתי ענק, המפצירה להיכנס אל בין גופיה ולחוות אותה מבפנים — מגלמת את שני הדימויים יחדיו: הן את אפרוריות הבטון והן את אימת המלחמה. היא בנויה בטון חשוף, מלאת פתוס ורכות כמו המדבר עצמו. כמו המדבר היא אוחזת אבק בכל מקום בו יציקת הבטון נשחקה וכמו המדבר, גם האנדרטה צופה אל העיר.
בטון
בפינה הדרום־מערבית של צומת ‘חטיבת הנגב’, על מגרש ריק לאינסוף מדברי, מן הסוג שניתן לראות רק בנגב, נבנה לאחרונה “בית הלוחם”. מרוחק מכל מבנה אחר בסביבה, מוקף אדמת לס צהובה, צופה אל המדבר ואל האנדרטה.
המבנה, אשר נועד לשמש את קהל נכי־צה”ל ובני משפחותיהם מהסביבה, עשוי כולו בטון חשוף, יצוק בקווים חדים, ברורים ונקיים. תכנית המבנה פשוטה: שתי קומות המחוברות ביניהן בכמה נקודות באמצעות חמישה “סלעי בטון”, מערכי־תנועה אנכיים ומעליות. פשטות התכנית — מתבקשת. כיוון שהמבנה כולו מונגש ומותאם לנכים מסוגים שונים — לעיוורים, לחרשים ולמתנהלים על כיסאות גלגלים, הקריאות והבהירות התנועתית והויזואלית — מחויבות המציאות. נקודות המחבר בין שני המפלסים, אותם “סלעי בטון” מונוליתים, שדפנותיהם העבות נוצקו בטון חשוף, מבטאים אף הם אמת קונסטרוקטיבית וחזותית.
סלעי הבטון המונוליתים נוצרו במעין פעולת גילוף, אשר הותירה אחריה מגוון של מעברים, הנהנים ממשחקי אור וצל כמו גם חללים מגוננים בהם מתקיימים טיפולים מסוגים שונים
כל ‘סלע’ מכיל בתוכו חלק מן הפונקציות ‘הפרטיות’ השונות שהמתחם מספק — החל בשירותי שמרטפות לילדי המטופלים וכלה בקליניקות לגוף ולנפש. בין הסלעים, כמו בנקיק נחל עמוק, הנעשה צר ומתרחב לפרקים — מפוזרות הפונקציות הציבוריות: חדרי התעמלות, בריכת שחייה מקורה ואזורי התכנסות.
אדריכל שחף זית, שהיה אחראי על הפרוייקט במשרד, מציין כי ה”סלעים” וה”נחל” נבחרו כדימוי למדבר המקיף את המבנה. הם מבטאים מפגש בין רוך לקושי, בין צייה למים חיים, לצד משחקים של קרני שמש נשברות. הבטון הפך בידי המתכננים לחומר אידיאלי לעיצוב. נוזלי, בראשית דרכו וקשה כסלע בסופה, נוח לעיבוד, אחיד מבחינה ויזואלית וקשור למורשת האדריכלית של באר־שבע.
מקלט
הבטון הוא חומר בעל מהות אורגנית — הוא ניתן לעיצוב וליישום בהתאם לצרכי המעצב והוא מגיב לתהליכי שחיקה. יש בו רכות ופגיעות, יש בו מן הטבע האנושי ויש בו את היכולת להיות מקלט. אנדרטת הנגב מבטאת את התכונות הללו באופן וירטואוזי.
לא הכל ראו את פגיעותו של הבטון ואת פגיעותם של המשתכנים בו. לרוב ראו דווקא את כוחו, ופרשו אותו כאיתן, כמשתלט וככובש. סיפרו לנו על ‘שלמת בטון ומלט’ המשתררת על כל חלקה טובה ומשליטה אידיאולוגיה על פני המרחבים הריקים. סיפרו לנו שהבטון החשוף גס וישיר כמו הצבר החצוף ונטול הרגישות. גם המבנים שנבנו מבטון, לא היטיבו תמיד לבטא את רכותו. יש והם נוצקו בתבניות נוקשות ובמימדים מוגזמים, ובתוך כך הרחיקו מן הבטון את הכנות החומרית ואת הקונסטרוקטיביות שהתיימרו להציג.
מאידך גיסא, לצד נסיונות אלו, ולאורך כל ההיסטוריה הישראלית, פגשנו בו בפשטותו היומיומית בבתינו פנימה — כחומר ממנו נבנו הממ”דים והמקלטים שלנו, המשמשים בשגרה כחדרי האמנות בבתי הספר, כמחסנים לרהיטים הישנים בבתים המשותפים וכחדרי הילדים בבתי הדירות החדשים. בעיתות המלחמה, לעומת זאת, הם החללים המגנים והחומלים ביותר שבנינו לנו בתוך המציאות המקומית האלימה.
במובן זה, מבטא השימוש בבטון במבנה “בית הלוחם” סגירת מעגל אל מול אנדרטת חטיבת הנגב, המרוחקת ממנו חמש מאות מטרים בלבד. בדרך, מן הפיסולי לקונקרטי ובחזרה אל הפיסולי, ניכרת בשניהם — בבית הלוחם ובאנדרטה — כנות קונסטרוקטיבית מושכלת ומדודה, רכות ונוקשות ובייחוד חמלה והגנה. לצד מקומיות הבטון במדינה כולה ובבאר־שבע בפרט, מבטא הבטון את המתאם המושלם בין תוכן לבין קונסטרוקציה וצורה, ובמקרה דנן, כל התכונות חוברות כדי לייצר מקלט פיזי ונפשי לנפגעי המלחמה.
טקסט : עומרי עוז אמר
Rehabilitation centre for IDF disabled veterans in the city of Be'er Sheva
Set in the Negev Desert – in the outskirts of Beer Sheva, where the city ends and the desert begins – Beit Halohem is a home for disabled veterans and their families. The desert sun and the arid scenery served us as a source of inspiration to design compositions of rock-like volumes that are grouped to form a protected and intimate environment.
The alignment of these rocks, and the thin horizontal roof which hovers between them, creates a sheltered courtyard. The strong desert sunlight bounces on the different surfaces of the rocks, creating an ever-changing appearance to the building Circulation and accessibility
Interconnecting ramps on both sides of the building were the starting point of the circulation scheme and became a major generator for the design. These ramps connect all the users of the building, without separating disabled and non-disabled paths. Two ground floor levels interlock with one another and become an integral part of the architecture.
Through gentle ramps, the inner courtyard in the lower ground floor level is connected to the entrance in the upper ground floor level – achieving maximum accessibility, as is appropriate for the needs of the users of the building.
While studying the various spatial opportunities of the composition of the rocks, a unique relationship with the project emerged – a design language that is based on relations of light and shadow, closed versus open, positive and negative. The bright sunlight makes it possible to achieve rich spatial qualities with the reflection of sunlight on the different facets of the rocks.
The main rock structures include rooms for private and more intimate programs, while the in-between spaces serve for public activities. Lightweight bridges span over these areas, creating movement within them. In the enclosed spaces, thick walls provide climate protection, which is essential in the Negev desert.
The project has won the Rechter Architecture Prize 2011.
תגיות
