חוות נופש בשרון

כשאדריכלות העבר מתוכננת להווה וצופה לעתיד – תיאור מושלם לפרויקט שתכנן אדריכל רז מלמד, ללקוחה שהסבה את בית ילדותה למתחם נופש משפחתי.
הסיפור של שטח הבית מתחיל לפני שנים רבות במושב עם צריף, לול ורפת, מוקפים בעצים שנטעה מי שעומדת בראש המשפחה – היום הסבתא ואז ילדה שהתגוררה עם הוריה בסביבה פסטורלית.
השנים חלפו והקורונה הביאה גם סגר וגם התאחדות משפחתית והסבתא החליטה לנצל לטובה את המצב ולתכנן את השטח הישן לאיחוד בני משפחה בתקופה הזו. בהמשך, החיים חזרו למסלולם והיום המתחם משמש לריטריט משפחתי בסופי השבוע.
בעת בה האדריכל קיבל את המגרש לידיו היה ברור שמדובר בפרויקט עמוס נוסטלגיה, שהגיע עם בקשות תכנון לאירוח מפנק למשפחה ולפינוק הנכדים, בצורת בריכה ופינת טלוויזיה מהנה. בנוסף התבקש האדריכל לעצב מטבח חוץ לאירוח על שפת הבריכה, לה אף הוסיף ויצר אזור למדורה לחוויה ארץ ישראלית לצלות תפוחי אדמה ממש “כמו פעם”.
בפועל, מלמד שימר את הגיאומטריה המקורית של המגרש, ובו בזמן יצק ניראות עכשווית ליסודות הרעועים. בעוד שמבנה הבית הראשי היה יכול לעבור שיפוץ, הרי ששאר המבנים היו רקובים מן היסוד, והיה צריך לטפל בהם ביחס מוקפד.
בשלב ההתחלתי הקבלן מילא אדמה ויצר גובה אחיד ליצר הרמוניה בין המבנים השונים. בהמשך פורקו הגגות הישנים וחוזקו באמצעות קורות עץ קונסטרוקטיביות, שנצבעו לבן ליצירת קלילות בחלל, ממש כמו כלל הקירות. נפרשו עליהם גגות משופעים, כשאת הרעפים האדומות המסורתיות החליפו רעפי בטון בצבעוניות אפורה ומודרנית לכל אחד מהבתים. תכנון המתחם מאפשר פרטיות לכל אחד מהמתארחים, ובמקביל יוצר תחושת ביחד בזכות העובדה שכל החדרים צופים לבריכה המרכזית המאגדת את כולם.
שער הכניסה מוליך לבית המרכזי בשביל מחופה מדרכי בטון, שמרצפים גם את פנים הבית. הכניסה היא תחת קשת, אלמנט אדריכלי שהיה סימן ההיכר של הבית כל השנים, כשהאדריכל שימר את צורת הקשת לבקשת הלקוחה, ונתן לה פרשנות עכשווית על ידי טיוחה, צביעתה בלבן, ושידוכה לגגון זכוכית. באופן זה יצר כניסה שמכניסה להווה דרך העבר, אדריכלית כמו גם מילולית.
הבית הראשי מכיל מטבח, סלון, סוויטה לסבתא ולסבא, חדר רחצה לאורחים ופינת טלוויזיה לנכדים, כשרקע נייטרלי של צבעוניות בגווני לבן-שחור-אפור הוא התפאורה להתרחשות המשפחתית. לעומתה, צבעוניות משמחת הוקדשה לפינת הנכדים, וריהוט צהוב וכתום מכניס שמחה וזכרונות ילדות.
המטבח מינימלי ופונקציונלי, נעדר ידיות, ובנוי נגרות לבנה כמו שאר נגרות הבית. שולחן אוכל לבן במרכזו, וסביבו כסאות בשחור ומוקה, שחוזרים על צבעוניות הכורסאות של הסלון. כורסאות אלה עשויות עץ ומכניסות חמימות, כמו גם הספה הבהירה, שמאחוריה קיר נגרות לבן המסתיר את יחידת ההורים. נגרות זו גם מחביאה ארון שירות וג’טים למיזוג.
את האורחים משמש חדר רחצה שניכר גם בו הקו הנקי: בטון מוחלק יוצר אדנית שתחומה בזכוכית מוטמעת בקיר, לצד נגרות לבנה ואביזרי סניטריה באותו הצבע.
סובבים את המבנה מפתחי חלונות שהורחבו והולבשו באלומיניום שחור ברוח התקופה. היציאה מהם לכיוון מטבח החוץ שעשוי מתכת מחופה משטח בטון, שחוזר על חומריות הריצוף. לצידו יחס מיוחד ניתן לעבר בצורת העץ המרכזי שמקושט בתאורה ועבר שימור, זכר לימים עברו, ולשורשים שנטועים בקרקע, תרתי משמע.
השביל המוליך ממנו מגיע לחדר אירוח ראשון, שהיה לול תרנגולות בעברו, ותוכנן כסוויטה. צמודה לו מבנה שמכיל 2 סוויטות, שהיו בעברן רפת, עם חניה שצמודה לה המאפשרת פרטיות מלאה למתארחים ולאורחים.
לידה נשתלו גינת תבלינים, כשהבריכה מוקפת בעצי שנשתלו בערוגות שנגרעו בבטון לפי גריד הבריכה.
ריהוט החוץ אוורירי, מחבר את העבר לימינו, ומתחבר לתפישה האדריכלית של מלמד שמדגישה קו נקי, ושימוש בחומרים בצורתם הטבעית, כדי ליצור רקע מעוצב לזכרונות החדשים שתיצור כאן המשפחה על 3 דורותיה.