כפר המשתלמים בטכניון

בר אוריין אדריכלים – בשיתוף שורץ בסנוסוף אדריכלים
בתי כפר המשתלמים ארוכים ועומדים בניצב לשיפוע הקרקע. התייחסותם זה לזה במקום לטופוגרפיה — מזכירה את העמדתם של בנייני השיכון הטוריים אי שם בשנות החמישים המאוחרות והשישים.
אחד התרגילים החוזרים בבתי הספר לארכיטקטורה הוא תכנון מגורים לסטודנטים. העובדה שהסטודנטים לאדריכלות מתכננים לשכמותם, העיסוק במגורים והתכנון לקהילה קיימת — עושים את התרגיל לפופולרי כל–כך כבר בשנת הלימודים הראשונה.
כשהתרגיל הופך למציאות — ניתן להגשים חלק מהשאיפות הסטודנטיאליות. האדריכל הבוגר לא יתכנן אולמי ענק לשינה משותפת ולחללי למידה משותפים, כפי שדורות של סטודנטים — ואולי גם הוא עצמו — תכננו על הנייר. להיפך: הדירה עצמה תהיה קרובה לדירת המגורים מחוץ לכותלי המוסד. אולם מעבר לדירות — יכולים חלומות להתגשם. ככלות הכל, מדובר בתכנון מגורים לקהילה הומוגנית ולקהילה קיימת. החללים החוץ דירתיים, המהווים בתכנון נכון את “ביתה של הקהילה” — הם אכן כאלו, כשמדובר באוכלוסיה צעירה ותוססת.
מעונות הסטודנטים בטכניון לדורותיהם, מלמדים על העיסוק במגורים בארץ באופן משלים להרצאות מול המקרן, באחד מחדרי הפקולטה. מעונות הדור הראשון, היו תיבות שהונחו על–פני שטח החורש הטבעי שעל הר הכרמל. מסדרונות ארוכים ודלתות — דלת לכל חדר דו–מפלסי לשני סטודנטים — תיעלו את התנועה הפנימית. דלתות נוספות הובילו לשירותים משותפים ולמטבחונים משותפים לכל ה”תיבה”. תפיסת העולם היתה נזירית, צנועה ושיתופית. גם העמדת הבתים בתוך החורש, לא ביקשה אלא את המינימום.
מעונות מאוחרים יותר נבנו כמבנים טוריים בני קומות אחדות, עם חדרי מדרגות לכל שתי כניסות ובהן דירות רגילות. בכל חדר שוכן סטודנט. מעין “שיכונים”. בשנות השמונים-תשעים, בשנים בהן “התגלתה” העיר על–ידי האדריכלים הישראלים, יכלו הסטודנטים להתגורר בבתים בני 4-2 קומות, צמודים זה לזה וצמודי קרקע, לאורך רחוב. רחוב שכולו בתים ששימשו כמעונות. בשנות האלפיים, שנות הסגידה לכסף ולרהב, נבנו לסטודנטים מגדלים. מגדלים שונים עד מאוד ממגדלי המגורים של אותן שנים: נמוכים יותר ומגוונים יותר, אך בכל זאת ניתן לראות בהם סוג של אמירה.
עתה, בתחילת העשור השני של שנות האלפיים משפחות הסטודנטים הלומדים לתארים גבוהים, יכולות ליהנות ממעונות שעוברת בתוכן טיילת מעץ. לכאורה ניתן היה לדבר על “דק”, אולם אין דבר החוטא יותר למציאות מאשר שימוש במילה זו. כל עולם המושגים — אחר לחלוטין. למעשה, מעונות הסטודנטים שזכו לשם “כפר המשתלמים”, אינם אלא מחווה לשיכוני שנות החמישים. לבתים הטוריים, הרזים, הלבנים, שהועמדו על–פני השטח תוך מגע מרפרף, כמעט לא נוגע, מותיר את הקרקע עירומה לעצמה. שיכונים, שפעמים רבות הפנו את הגמלון הקצר לרחוב, מתעלמים מנוכחותו ומהעיר כולה, פונים יותר זה אל זה ואל השטח הפתוח.
תחילת “כפר המשתלמים” בתחרות פומבית בשנת 2005, בה התחרו כ-70 משרדי אדריכלים. בשלב הבא נבחרו 5 הצעות להתמודד בתחרות “ברירת המזמין”. כל הצעה הציבה טיפולוגיה אחרת. בשלב האחרון, בהתמודדות מול הנהלת הטכניון, זכתה הצעתם של גבי שוורץ וגידי בר אוריין. השטח — חלק משיפולי הכרמל, בדופן הצפונית של קריית הטכניון — גבל בשכונות מגורים צפופה הצופה אל הפרויקט. מעבר לכך מדובר ב”בועה” מנותקת. רק כביש גישה מקשר בינה לבין הקמפוס, שגם הוא חי לו שנים רבות בין אורני הכרמל.
סכימת העמדת המבנים — מרמזת על הארכיטקטורה שתפותח בהמשך. המבנים הטוריים, בני כ-5-4 קומות, עומדים בזוגות בניצב לקווי הגובה. שניים, שניים. המדרון שהיה — נותר. מפולס בקושי באמצעות מסלעות, לא מבונה וללא קירות תמך. העמדה שמזכירה מאוד את המגע המרפרף של בנייני השיכון הטוריים של שנות החמישים המאוחרות ושל שנות השישים. אלא שכאן מדובר רק בשכבה אחת מתוך העושר המבני והנופי.
בתווך, בין המבנים, מטפס גרם מדרגות מעץ על קונסטרוקציית פלדה. גם הוא, כבתים, לא נוגע בפני השטח. גרם המדרגות מגיע למפלס האמצעי של הבתים ושם הוא חובר לטיילת, שגם משטח הדריכה שלה מעץ וגם היא נתמכת על קונסטרוקציית מתכת. הטיילת, אינה אלא מסלול הליכה על קו הגובה, המשמשת הן ככניסה לבתי המגורים והן כאלמנט המקשר בין הבתים כולם. נופה נע בין גני שעשועים על דופן ההר והשטח הפתוח בצידו השני. בסופה הדרומי פונה הטיילת אל נוף ההר. בסופה הצפוני היא תפנה למרכז קהילתי, נמוך, קווי ושקוף, המתוכנן בימים אלו על–ידי אותם אדריכלים.
הארכיטקטורה של הבתים, משלימה את עולם המושגים שנטבע כבר עם העמדתם על–פני השטח, בפשטות, וללא שימוש בקירות תומכים, המדגישים את ידו הכבדה של אדם במלחמתו נגד הטבע. קומת המסד — קומת העמודים — מבטון חשוף. מקשרת בין הבטון המטויח של הבתים לבין האבן הגולמית של ההר. מעליה — מתמרת מעטפת של הבניין על קירותיה הלבנים. קירות דקים, ישרי זווית, שדקותם מועצמת על–ידי השחרת הפתחים הקרועים במעטפת. מרפסות שקועות ומושחרות, חלונות מסילה, שמסילתם חיצונית ומוחצנת במתכוון — מעניקים משנה תוקף למימדים הדקים של הקיר הלבן, עד כדי כך שתפקידו האדריכלי אינו ברור: האם הוא חלק מהבית? האם הוא מעטפת בלבד, האם הוא רק אזכור לאדריכלות הלבנה והרזה של השיכון?
הפרטים הנוספים “מדברים” באותה לשון. חדרי המדרגות זכו לתריסי עץ קבועים כדי להותירם פתוחים למחצה, לקומת הטיילת. ספסלי עץ — אותו עץ המשמש את הטיילת — נבנו בקומת הטיילת כדי להקנות נוחות למשתמשים במרחב הציבורי. קומת העמודים — החודרת את המבנה באמצעיתו, בדומה ל”בנייני הגשר” של השיכון הציבורי בשנות השישים-שבעים באזורים המשופעים של הארץ, כירושלים, כחיפה וכצפת — זוכה לעדנה ולפרשנות מחודשת בשנות האלפיים. אם אז שימש הגשר פיתרון חסכוני לבנייני דירות גבוהים בכדי לקמץ בעלות, עתה קומת הגשר היא המרחב הציבורי המקשר את מעונות הסטודנטים כולם. התוכנית הדירתית למשפחות הצעירות — גמישה. גודל הדירות נע בסביבות 70 מ”ר בממוצע והן מכילות 3 חדרים: שני חדרי שינה ומטבח פתוח לחדר המגורים. אחד החדרים ממוקם במערכת הקומתית באופן המאפשר את הגדלת אחת הדירות לדירת ארבעה חדרים. בניגוד למצופה, הכניסה לדירה אינה ישירה לחדר המגורים, אלא להול, ממנו נכנסים לחדרים. ההול אינו משמש רק כפינת לימוד, אלא מכמין בחובו אמירה תרבותית: ההול לקוח מדירות שנות השלושים, הארבעים והחמישים, והורתו בארצות הקרות והאירופאיות. שם שימש ההול כחלל מעבר בין החוץ הקר לחדרי הבית הסגורים והמחוממים. ההול מתכתב אם כן עם התרבות האירופאית שהיתה כאן, לפני שהמדינה נשטפה בלהט האמריקניזציה. בטרם חדרי המגורים היו ל”סלונים” ובטרם הכניסה לבית הובילה ישירות לחלל הגדול מדי, שנועד כיום לראווה, יותר מאשר להצטופפות המשפחתית. כהד לכך, טויחו המבנים בטיח מגורד שהשתמשו בו אדריכלי הסגנון הבינלאומי בשנות השלושים ושכונה בגרמנית “קרצפוץ”.
מהו המסר שיש במבני “כפר המשתלמים”? האם הן מכוונים אותנו לעבר תכנון ערים חדש-ישן? האם הם קוראים לעבר חזרה לשנות החמישים-שישים של השיכון הציבורי? ואם כן — באיזה אופן?
ללא ספק, יש במבנים התייחסות לשנים הללו ולמבני השיכון של אז. התייחסות אוהדת ומקבלת, שרואה בהם חלק מההיסטוריה המקומית שלנו. המבנים טומנים געגוע: געגוע לקהילתיות שהיתה אז ולצניעות טרם האמריקניזציה. הם טומנים גם געגוע לקהילתיות שהתרחשה — ושמתרחשת כיום ב”כפר המשתלמים” בשטחים הירוקים הנרחבים בין המבנים.
אולם אין בכך קריאת כיוון עירונית כפשוטה. אין בהעמדה הטורית דוגמא לתכנון הנכון תמיד. הטיילת המחליפה את הרחוב והזליגה של הנוף — נכונים ב”כפר המשתלמים” אך אינם נכונים בעיבורה של עיר שוקקת. שם, בנייה לאורך רחובות ומסביב לכיכרות — נכונה יותר. הקריאה האורבנית העולה מתוך “כפר המשלמים” היא קריאה למען הקונטקסטואליות: ההתאמה למקום הספציפי ולתושבים הספציפיים להם מתוכננים המגורים. במקרה דנן, כאשר המגורים מבודדים ושוכנים בתוך נוף טבעי וכאשר הקהילה מגובשת והומוגנית מלכתחילה — יש מקום גם לשיכונים של שנות החמישים בפרשנות עכשווית. פרשנות הן להעמדה, והן לארכיטקטורה.

מאת: אדריכלית ד"ר הדס שדר